רוב הרעות והחוליים שראש הממשלה ועוזריו, כמו החבר גנץ בנאום בר אילן - *e cup, מהלכים עלינו, בלתי נמנעים במציאות שנוצרה בחוויה העכשווית שלנו.
אין זה אומר כמובן שהתהוותם בשלב כל שהוא בעבר לא היה תלוי בנו, ואין זה אומר שהמשך אותה התנהלות שהביאה אותם מלכתחילה, תועיל כהוא זה לאיכות החיים של כולנו, לא רק במובן של "האיך" אלא גם של "האם בכלל", שאלה שצריכה להיות פילוסופית, אולם אצלנו זה לא כך.
תארו לכם כי קם אדם בבלוק 17C בדכאו, באפריל 1944, וכל ערב, לפני השינה, מנעים את זמנם של שכניו בסיפורים מרגשים על תאי הגז וארובות המשרפה, שכולם, שמא רובם ככולם, עתידים לעבור דרכם, לקראת פגישה מרגשת עם האלוהים שלהם, שאגב אפשר, שידו שלו עצמו בבנייתם, אליבא דה הרב שנמצא ברגעים אלה בפגישת הכרות אצלו ההוא דה למעלה, [הרי טען פעם, כי קרבנות השואה הם יהודים טועים שלא עבדו בנאמנות דיה את הרחום הזה משמה].
לי באופן אישי נמאס מאיומים, מה גם שלעיתים הם ממש מפחידות, כמו זו של בנימין גנץ החביב, לפיו הטיל הבליסטי הראשון במלחמה העתידית, ינחת על המטכ"ל בקריה, (שכח לציין שבעת זו הוא יהיה במבטחים, 12 קומות מתחת לפני הקרקע, בעוד אני וברליוז נסתופף בקומה הרביעית למעלה), ואני שנמצא לצערי במרחק שאינו עולה על קילומטר משמה, בעת שאיכות המכוונים, שהם עדיין רק ערבים, אי אי אי ו"זמיר" פעמיים, לא משהו, שיכולים לפקשש את המטרה ולפגוע בי ובברליוז וגם בשכנים של שנינו, אבל הם שידאגו לעצמם, מה גם שזו מן הקומה הראשונה, בכל מקרה לא משהו.
בעוד האיום הגרעיני האיראני מפחיד בעיקר את אנשי המקום, מנהיגנו חושש בעיקר מהסרתו.
הרי בעת שזה יקרה, וזה מתרשם כך, הוא יישאר איתנו ועם הפלסטינים וגם עם אלה וגם עם אלה הוא יצטרך לעשות משהו.
והאם חברים, אחרי יותר מעשור בפסגת העשייה הלאומית, אין זה מוגזם לדרוש מן האיש המוכשר הזה, לעשות משהו?
וכמו תמיד, גם בשלב הזה אני אגלוש ברשותכם ל"קייצת" פילוסופיה: אם אנחנו, עם ישראל, כל כך חוששים מן הפצצה האיראנית, איך זה שהפצצה הישראלית כלל לא מטרידה את רוב האיראנים?
האם זה מעיד על האיכויות שלנו, או על שלהם?
האם אפשר כי מדובר בסוג של אנומאליה, שאין לה צידוק מוסרי ו/או רציונלי ומרוב דיבורים אחרי עשורים של עמימות מתחכמת, העולם עשוי להתחשבן אתנו, ולשאול אותנו את השאלה המציקה אולם מאוד מתבקשת, O.K חברים, פרקנו את זו של האיראנים, אכפת לכם להפטר משלכם גם?
הרי אם פעם, כך הם, כלומר העולם, עד לא כל כך מזמן הייתם באמת משהו, היום אתם עוד חור של אי ודעות בלבנט שהולך להיות הרבה פחות יציב בעתיד, ולא רק בגלל השבר הסורי אפריקני.
האם הפצצה של "שימון" מירושלים אינה קשורה בחבל הטבור לפצצה של האייטולות בקום?
ודאי שכן.
באיזה זכות או צידוק אנחנו דורשים את פירוק האיראנים מיכולת גרעינית, בעוד אנחנו מחזיקים בה?
אולם זו אינה השאלה היחידה שנובעת מתוך האנומליה הישראלית שעד היום העולם התייחס בסבלנות בלתי מובנת אליה.
האם כיבוש פלסטין שונה בפיפס מכיבוש, אמנם זמני - בזכות התערבות אירופית, של בוסניה על ידי הסרבים?
היחס המפלה לישראל מבוסס על איימי השואה שהעולם נושא על גבו, אולם אט אט הוא נפטר מרגשות האשם שמלווים אותה.
החסינות שלנו בוזבזה לשם התנהלות אימפריאליסטית גזענית שאנחנו מנהלים וחלקה בהזייה הישראלית רק גדלה.
המחסום ברמאללה והמעצרים הליליים של יחידות לוחמות בשמות של פירות אירופיים, לא יעזרו לנו. העולם מאס בכיבוש ובנו. אין עוד מקום לאימפריאליזם בעת שבה האימפריה מסיגה את הצבא מכל המקומות אליהן פלשה ונמנעות משימוש חוזר בה.
בסכסוכים מזדמנים מעדיפים דיפלומטיה.
ומה ההבדל בין פתרון צבאי לדיפלומטי?
רב.
למשל משך הזמן שהיא מחזיקה מעמד בין הצדדים שחוללו אותה.
ראו מה עובר במצרים והשלום איתם שריר וקיים ואף לאחרונה פנים חדשות לה, (סיוע דיפלומטי אצל הקונגרס כדי שימשכו את הסנקציות הימנה). מצרים אינה מהווה איום אסטרטגי כלפי ישראל גם במוחות הקודחים של מחרחרי מלחמה כמו ראש הממשלה.
כמה מלחמות נהלנו לעומת זאת עם הפלסטינים במשך ששה עשורים פלוס של שכנות אלימה? עשרות אם נכלול את פעולות התגמול ומבצעים בסדר גודל של חומת מגן וענבי זעם. (טוב לדעת שלפחות למחשב הצהלי שממציא שמות לתופת יזומה יש נטייה לירית בניגוד לאנשים שמזינים אותה).
האם העת בה נשלוט בפלסטינים קרובה יותר משהייתה ב ?1967, או שזו התרחקה מרחק ניכר ואט אט מתברר שאין דרך מעשית להגיע לשליטה אלא במחיר של קיומנו כמדינה.
בנימין גנץ מפחיד אותנו כדי שלא יפגעו בתקציב הביטחון שיציבות ממשלו בצבא ושליטתו באנשיה, תלוי בה.
אולם בניגוד לחוסנו ומורשתו של בני גנץ, עתידנו כעם וכמדינה תלוי בתקציב הביטחון בדיוק במגמה הפוכה. ככול שיגדל, יורע מצבה של המדינה ושל אזרחיה.
יותר ילדים יישבו בכל כיתה, יהיו יותר עניים בפרפריה. יהיו יותר אזרחים ללא עבודה. יהיו יותר סבתות במסדרונות בתי החולים, אם זאת, יצמחו עוד כמה יישובי רפאים עם גגות אדומים בגדה.
בני עובד בכיר בהייטק, עבר את שנתו הארבעים, משרת כרב סמל פלוגתי ביחידה קרבית במילואים.
ביטוח המנהלים שלו, במידה וישרוד בתחומו, יבטיח לו מרחב בטחון פנסיוני של הרבה פחות ממיליון שקל בעת הפרישה בגיל 67. (מה שמבטיח בוודאות שהוא יהיה גמלאי מאוד עני שימיו האחרונים יהיו הכל חוץ מאידיליה).
באותה עת רב סרן אפללו או כץ, ששימש פקיד בקריה, הפורש בעת הרבה יותר צעירה, כעשור וחצי לפני בני, לפנסיה מלאה, יגרוף בין 6 ל ? 7 מיליון שקלים והוא עדיין יכול לפצוח בקריירה שניה שתבטיח לו עוד מרחב מחיה.
אז בני גנץ היקר, נמאסת.
עלי כבר לא עובדים האיומים המזויינים שלך.
אני בן 67, אכלתי עשרות מהלכי אימים כמוך ודיבורים על פטריוטיות מזכירים את רני רהב ולאו דווקא את מערת המכפלה.
אילו יכולתי להעביר את התובנות שלי לבני, ניחא.
לא הצליח לי, הבבל"ת הפטריוטי שלכם היה חזק ממני.
אולם אני מבטיח נאמנה, שלמרות נאומי ה ? e ? cup שלכם, ולמרות שהמידה מתייחסת לשדיה של אישה שכבר אינה במיטבה, אני לא אניח לכם.
כמוני עוד אלפים, מאות אלפים, אולי מיליון, אלה שמצאו את דרכם לרחוב בקיץ לפני שתי שנים וקצת.
חבית חומר הנפץ שיצרתם עם ההפחדות שעצרו את ההתפרצות ממתינה לנפץ והוא קיים. מה שצריך זה האיש(ה) האמיצ(ה) שי(ת)ניח אותו במקום שצריך וילהיט את הפתיל כדי שתהיה להבה.
אני רק מקווה שהלהבה תהיה אינטליגנטית דיה כדי לדעת מה לעקל ומה להשאיר, אולם זו תקוה קלושה.
*E CUP ? אתמול ראיתי פרסומת לחזייה לגב חשוף עד מידות שצוינו למעלה. שאלתי את אשתי כיצד, הרי כוח זה מנוגד לכוחות הגרביטציה.
היא אמרה לי משהו שזה ככה וככה.
לא הבנתי, אבל מיד אחר כך קראתי על נאום בר אילן של גנץ והייתה לי הארה.
הפוסט למעלה.
כותב, מבקר ומייחל.
